השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר נאם לפני זמן קצר בטקס יום הזיכרון הממלכתי בבית העלמין הצבאי באשדוד, כנציג ממשלת ישראל

משפחות שכולות , מכובדי כולם.

ביום הזיכרון השבעים ושש למדינת ישראל, בהתאסף העם להתייחד עם זכר בניו ובנותיו, אנו מתכנסים באבל לאומי ופרטי.

השבוע הזה, תמצית הישראליות, הֵחֵל במילים העתיקות של תפילת "אל מלא רחמים", המקודשות בְּדמם ובּנְשִׁימוֹתֵיהֶם האחרונות של ילדים, זקנים, נשים וגברים שעלו על המוקד בשואת עמנו. והנה ממשיך, כאן ועכשיו, בתפילת הקדיש על נפגעי פעולות האיבה וחללי מערכות ישראל, בקינה עתיקת יומין "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים".

הסמיכות, ואפילו – הצמידות, בין ימי הזיכרון לבין יום עצמאותנו, מבהירה לנו היטב על מה מסרו יקירנו הקדושים את נפשם, ועל מה הופקדו הנשארים אחריהם.

אירועי השבעה באוקטובר הזכירו לכולנו כי עלינו להישאר תמיד דרוכים ועירנים. לדחות כל מחשבה שאויבנו תאווי הרצח והאונס מורתעים, או חפצי שלום ושלווה.

בכל דור ודור הם קמים עלינו לכלותינו, בכל דור ודור השיטות משתכללות, מתחכמות, הופכות לאכזריות יותר אבל השנאה אותה השנאה!

דמי אחינו ואחיותנו זועקים לנו מהאדמה ומצווים אותנו להמשיך ולזכור, להמשיך ולהילחם. במגן ובחרב. עד הניצחון. והוא בוא יבוא.

שנת מלחמה היא זו. שנת דם וגבורה, יגון ואומץ לב. והנה נדמה שבשנה הזו, אין אנו יכולים שלא לחוש את רוח "הימים ההם", עת יצא עם ישראל לכבוש את עצמאותו העברית, ואויבים הקיפוהו מכל עבר.

חוט מקשר, בלתי נראה, נמתח לאורך השנים, בין ישראל בשנת עצמאותה הראשונה, לבין ישראל היום – ישראל הנלחמת בנחישות, בעיקשות במבקשי נפשה, בדרום ובצפון, במרצחי החמאס והחיזבאללה, הפועלים בניצוחה של ראש הנחש – איראן.

ממלחמת העצמאות ועד למלחמת חרבות ברזל, כאז וגם היום, אנו "עם לבדד ישכון" הנלחם על קיומו ועל חירותו, להיות חופשי בארצו.

כאז וגם היום, אנו עומדים מול אויבים צמאי דם וחסרי רחמים שופכי דם נקיים, מקשיש ועד פעוט.

מלחמת מצווה היא זו – בשנת עצמאותנו ובשנה זו.

כאז והיום, גם אם מסביב יהום הסער, כל אויבנו ושונאינו, בעזרת השם יתברך, במְהֵרָה יִכָּרֵתוּ.

הגיבורים הקדמונים של עמנו לא נבדלו במאום מהגיבורים של ימינו אנו. בכל דור ודור נמצאו האנשים והנשים, מלאי הגבורה והרוח, אשר שמו נפשם בכפם בצאתם לקראת אויב.

שמשון הגיבור שיסע את הארי, לאחר שנחה עליו רוח השם "כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ";

עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי מחכמי הסנהדרין ומגיבורי המלחמה של דוד המלך הפיל "שְׁמֹנֶה מֵא֛וֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת";

אֶלְעָזָר בֶּן דֹּדוֹ הכה בפלישתים "עַד כִּי יָגְעָה יָדוֹ וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל הַחֶרֶב".

מלחמות בני החשמונאים ביוונים, אשר באו להעביר את בני ישראל על דתו ואמונתו, היו גיבורים בחרב וברוח. ורבי עקיבא בגבורתו הגדולה שמר על האמונה והאופטימיות גם כאשר עינו אותו וסרקו את בשרו במסרקות ברזל.

אולם הגבורה הזו, גבורת ישראל, איננה רק נחלת הקדמונים. הגבורה הזו עברה בירושה לבחירי עמנו. לבנינו ובנותינו אשר חירפו נפשם להגן על עמם ועל ארצם. הגבורה הזאת היא גבורתם של מי שטמון כאן מתחת לרגבי האדמה – ובזכותם כולנו כאן.

העיר אשדוד, עיר ואם בישראל, ידעה לצערנו שכול ודמע. רק השנה, החל ממלחמת חרבות ברזל, נוספו שישים קברים טריים. שישים משפחות נוספות שהצטרפו אל מעגל השכול, ואין מנחם. ליבנו עמכן משפחות יקרות. כאשר יישמע המנון התקווה, ירעיד הניגון הלאומי את נימי נפשנו. ונדע כי עצמאותנו הלאומית, כאן על האדמה הזו, לא ניתנה לנו על מגש של כסף, אלא בזכות הגיבורות והגיבורים שחירפו נפשם למען העם והמדינה.

מכובדיי ,

בדברי ימינו הארוכים, מלאי התלאות, כבר נתחדשה עצמאותנו לא פעם, וצבאות ישראל נלחמו ויכלו. אולם בדורנו נפל דבר שלא התרחש כמוהו מזה אלפי שנים. התרחש הנס וקמה מדינת ישראל. לא בשקט ובשלום היא קמה. כי אם במאבק עקוב מדם. מאבק שממשיך גם בשנתה השבעים ושש של מדינתנו האהובה. על כן מצווים אנו לזכור ולהזכיר לעם כולו, לרחוקים ולקרובים, ביגון ובגאון, על אהבתם הגדולה של יקירינו לעם ולארץ. על רוח ההקרבה והגבורה שפעמו בליבותיהם.

בימים קשים אלה, ימי מלחמה וחירום, נשאב תעצומות מאמונתם הגדולה של הנופלות והנופלים ונאמץ בחום את בני המשפחות.

ביטחוננו בצור ישראל לא אכזב מעולם, ולא יאכזב גם הפעם. על כן "יֵאָמֵר לִירוּשָׁלַ͏ִים אַל תִּירָאִי", ולצִיּוֹן – "אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ". קיומה, ביטחונה ושגשוגה של ישראל הוא ייעודנו. הוא בזכות כל אלה שבאנו לציין את זכרם היום, הוא ביכולתנו, הוא בכוחנו הוא תלוי בנו והשם יתברך והוא המורשת שבלכתם צוו לנו.

יהי זכר הנופלים והנופלות ברוך.